הומניזם והרפורמה
ה רֵפוֹרמָצִיָה של המאה ה-16 הייתה תקופה של שינויים גדולים באירופה, והייתה תוצאה ישירה של הוּמָנִיסט תְנוּעָה. הומניזם היה תנועה פילוסופית וחינוכית שביקשה להחיות את חקר העת העתיקה הקלאסית ולקדם את האידיאלים של כבוד האדם, חירותו והגדרה עצמית. הרפורמציה הייתה תנועה דתית שביקשה לעשות רפורמה בכנסייה הקתולית וליצור חברה שוויונית ודמוקרטית יותר.
לתנועה ההומניסטית הייתה השפעה גדולה על הרפורמציה. הומניסטים כמו ארסמוס מרוטרדם ותומס מור טענו לחשיבותו של מצפון הפרט והצורך ברפורמה של הכנסייה. הם גם טענו לחשיבות החינוך ולצורך בגישה רציונלית יותר לדת.
הרפורמציה הייתה תוצאה ישירה של התנועה ההומניסטית. זו הייתה תגובה נגד ההתעללויות של הכנסייה הקתולית, וביקשה ליצור חברה דמוקרטית ושוויונית יותר. הרפורמציה הייתה תקופה של שינויים גדולים באירופה, והייתה לה השפעה עמוקה על החיים הדתיים, הפוליטיים והחברתיים של היבשת.
הרפורמציה הייתה נקודת מפנה מרכזית בהיסטוריה האירופית, והיא הייתה תוצאה ישירה של התנועה ההומניסטית. להומניזם הייתה השפעה עמוקה על הרפורמציה, והאידיאלים של כבוד האדם, החירות וההגדרה העצמית שלו היו חיוניים להצלחת התנועה. הרפורמציה הייתה תקופה של שינויים גדולים באירופה, והייתה לה השפעה מתמשכת על היבשת.
זו אירוניה היסטורית שהרפורמציה יצרה בצפון אירופה תרבות פוליטית ודתית שעוינת במיוחד את רוח החקירה החופשית והלמדנות שאפיינה את ההומניזם. למה? כי הרפורמציה הפרוטסטנטית הייתה חייבת כל כך הרבה להתפתחויות של ההומניזם ולעבודה שעשו הומניסטים כדי לשנות את האופן שבו אנשים חשבו.
מלכתחילה, היבט עיקרי של המחשבה ההומניסטית כלל ביקורת על הצורות והדוגמות של הנצרות של ימי הביניים. הומניסטים התנגדו לאופן שבו הכנסייה שלטה במה שאנשים מסוגלים ללמוד, הדחיקו את מה שאנשים מסוגלים לפרסם, והגבילו את מיני הדברים שאנשים יכולים אפילו לדון ביניהם.
הומניסטים רבים, כמו ארסמוס, טענו שהנצרות שחוו אנשים אינה דומה כלל לנצרות שחוו הנוצרים הראשונים או שלימדו על ידי ישוע המשיח. חוקרים אלה הסתמכו במידה רבה על מידע שנאסף ישירות מה- כִּתבֵי הַקוֹדֶשׁ עצמו ואף פעל להפקת מהדורות משופרות של התנ'ך יחד עם תרגומים של אבות הכנסייה המוקדמים, אחרת זמינים רק ביוונית ובלטינית.
מקבילים
לכל זה, מן הסתם, יש הקבלה קרובה מאוד לעבודה שעשו הרפורמים הפרוטסטנטים בקושי מאה שנה מאוחר יותר. גם הם התנגדו לאופן שבו מבנה הכנסייה נוטה לדיכוי. גם הם החליטו שתהיה להם גישה לנצרות אותנטית ומתאימה יותר על ידי מתן תשומת לב רבה יותר למילים בתנ'ך מאשר המסורות שנמסרו להם על ידי הרשויות הדתיות. גם הם פעלו ליצירת מהדורות טובות יותר של התנ'ך, תרגמו אותו לשפות עממיות, כך שלכל אחד תהיה גישה שווה לכתבי הקודש שלו.
זה מביא אותנו להיבט חשוב נוסף של ההומניזם שהועבר לרפורמציה: העיקרון שרעיונות ולמידה צריכים להיות זמינים לכל האנשים, לא רק לכמה אליטה שעשויה להשתמש בסמכותם כדי להגביל את הלמידה של אחרים. עבור הומניסטים, זה היה עיקרון שיש ליישם באופן נרחב בכך שכתבי יד מכל הסוגים תורגמו ובסופו של דבר הודפסו בזול בדפוסים, מה שאפשר כמעט לכל אחד לקבל גישה לחוכמתם ולרעיונותיהם של היוונים והרומאים הקדומים.
מנהיגים פרוטסטנטים לא גילו כל כך עניין בסופרים פגאניים, אבל הם התעניינו מאוד בתרגום והדפסת התנ'ך כך שלכל הנוצרים תהיה הזדמנות לקרוא אותו בעצמם - מצב שהניח מראש את הלמידה וההשכלה הנרחבת. מקודם זה מכבר על ידי הומניסטים עצמם.
הבדלים בלתי הפיכים
למרות מאפיינים משותפים כה חשובים, ההומניזם והרפורמה הפרוטסטנטית לא הצליחו לכרות ברית אמיתית כלשהי. ראשית, הדגש הפרוטסטנטי על חוויות נוצריות מוקדמות הוביל אותם להגביר את הוראתם את הרעיון שהעולם הזה אינו אלא הכנה למלכות אלוהים בחיים הבאים, דבר שהיה חרדה להומניסטים, שקידמו את הרעיון. לחיות ולהנות מהחיים האלה כאן ועכשיו. מצד שני, העיקרון ההומניסטי של חקירה חופשית וביקורות אנטי-סמכותיות היה חייב להיות מופנה כלפי מנהיגים פרוטסטנטים ברגע שהם היו מבוססים היטב בשלטון כפי שהיו המנהיגים הרומאים-קתולים בעבר.
ניתן לראות את היחס המעורפל בין הומניזם לפרוטסטנטיות בבירור בכתביו של ארסמוס, אחד הפילוסופים והחוקרים ההומניסטיים הבולטים באירופה. מצד אחד, ארסמוס מתח ביקורת על הקתוליות הרומית ועל הדרכים שבהן היא נטתה לטשטש את התורות הנוצריות הקדומות - למשל, הוא כתב פעם לאפיפיור אדריאנוס השישי שהוא 'יכול למצוא מאה קטעים שבהם נראה שפול הקדוש מלמד את דוקטרינות שהם מגנים בלותר'. מצד שני, הוא דחה חלק ניכר מהקיצוניות והרגשנות של הרפורמציה, וכתב בשלב מסוים ש'תנועתו של לותר לא הייתה קשורה ללמידה'.
אולי בגלל התוצאה של מערכת היחסים המוקדמת הזו, הפרוטסטנטיות נקטה בשני מסלולים שונים לאורך זמן. מצד אחד, הייתה לנו פרוטסטנטיות שהתמקדה בדבקים בהיבטים הרגשיים והדוגמטיים יותר של המסורת הנוצרית, והעניקה לנו היום את מה שנהוג לכנות נצרות פונדמנטליסטית. מצד שני, הייתה לנו גם פרוטסטנטיות שהתמקדה במחקרים רציונליסטיים של המסורת הנוצרית והעריכה את רוח החקירה החופשית, גם כשהיא סותרת את האמונות והדוגמות הנוצריות המקובלות, ומעניקה לנו את העדות הנוצריות הליברליות יותר שאנו רואים. היום.
