הקיום קודם למהות: מחשבה אקזיסטנציאליסטית
הקיום קודם למהות: מחשבה אקזיסטנציאליסטית היא חקירה מקיפה ומלאת תובנות של היסודות הפילוסופיים של האקזיסטנציאליזם. ספר זה, שנכתב על ידי הפילוסוף הנודע ז'אן פול סארטר, מספק מבט מעמיק על הרעיון של אֶקזִיסטַנצִיאַלִיזם והשלכותיה על חיי האדם ועל הניסיון.
הספר מתחיל בחקר המושג של קִיוּם ואיך זה קשור לרעיון המהות. סארטר טוען שהקיום קודם למהות, כלומר חייו של האדם אינם נקבעים מראש על ידי שום כוח חיצוני או מערכת ערכים קבועה מראש. במקום זאת, כל אדם חופשי לבחור את דרכו וליצור משמעות משלו בחיים.
לאחר מכן סארטר ממשיך לדון בהשלכות של מושג זה על חיי אדם, בוחן נושאים כגון חוֹפֶשׁ , אַחֲרָיוּת , אוֹתֶנְטִיוּת , ו מַשְׁמָעוּת . הוא טוען כי על ידי אימוץ המושג קיום קודם למהות, אנשים יכולים להיות מודעים יותר לחירותם ולאחריות שלהם ליצור את חייהם ולמצוא את המשמעות שלהם.
קיום קודם למהות: מחשבה אקזיסטנציאליסטית היא קריאה חיונית לכל מי שמעוניין ללמוד עוד על האקזיסטנציאליזם וההשלכות שלו על חיי אדם. כתיבתו של סארטר ברורה ומושכת, והטיעונים שלו מעוררי מחשבה ותובנה. ספר זה בטוח ישאיר את הקוראים עם הבנה מעמיקה יותר של מושג האקזיסטנציאליזם והשלכותיו על חייהם.
מקורו של ז'אן פול סארטר, הביטוי 'קיום קודם למהות' נחשב כניסוח קלאסי, אפילו מגדיר, של לב ליבו של אקזיסטנציאליסט פִילוֹסוֹפִיָה. זה רעיון שהופך למסורתי מֵטָפִיסִיקָה על ראשו.
המחשבה הפילוסופית המערבית טוענת ש'מהותו' או 'טבעו' של דבר הם יסודיים ונצחיים יותר מ'קיומו' בלבד. לפיכך, אם אתה רוצה להבין דבר, מה שאתה צריך לעשות הוא ללמוד יותר על 'מהותו'. סארטר לא מסכים, אם כי יש לומר שהוא לא מיישם את העיקרון שלו באופן אוניברסלי, אלא רק על האנושות.
טבע קבוע לעומת תלוי
סארטר טען שיש שני סוגים של הוויה. הראשון הוא 'להיות בפני עצמו' (בפני עצמו), שמאופיין כמשהו קבוע, שלם ואין לו סיבה להיותו - הוא פשוט קיים. זה מתאר את עולם החפצים החיצוניים. כאשר אנו רואים, למשל, פטיש, נוכל להבין את טיבו על ידי פירוט תכונותיו ובחינת המטרה שלשמה הוא נוצר. פטישים מיוצרים על ידי אנשים מסיבות מסוימות - במובן מסוים, ה'מהות' או ה'טבע' של הפטיש מתקיימים במוחו של היוצר לפני שהפטיש האמיתי קיים בעולם. לפיכך, אפשר לומר שכאשר מדובר בדברים כמו פטישים, המהות קודמת לקיום - שזו המטאפיסיקה הקלאסית.
הסוג השני של הקיום לפי סארטר הוא 'להיות-לעצמו' (את לעצמה), שמאופיין כמשהו התלוי בראשון לקיומו. אין לו טבע מוחלט, קבוע או נצחי. בעיני סארטר, זה מתאר את מצב האנושות בצורה מושלמת.
בני אדם כתלויים
אמונותיו של סארטר עפו אל מול המטאפיזיקה המסורתית - או, ליתר דיוק, המטאפיזיקה בהשפעת הנצרות - שמתייחסת לבני אדם כאל פטישים. הסיבה לכך היא שלפי תיאיסטים, בני האדם נוצרו על ידי אלוהים כפעולה מכוונת של רצון ומתוך מחשבה על רעיונות או מטרות ספציפיות - אלוהים ידע מה עומד להיווצר לפני שבני האדם היו קיימים. לפיכך, בהקשר של הנצרות, בני האדם הם כמו פטישים מכיוון שהטבע והמאפיינים - ה'מהות' - של האנושות היו קיימים במוחו הנצחי של האל לפני שבני אדם ממשיים היו קיימים בעולם.
אפילו רבים אתאיסטים לשמור על הנחת יסוד זו למרות העובדה שהם מוותרים על הנחת היסוד הנלווית לאלוהים. הם מניחים שלבני אדם יש איזה 'טבע אנושי' מיוחד שמגביל מה אדם יכול או לא יכול להיות - בעצם, שלכולנו יש איזו 'מהות' שקודמת ל'קיום' שלנו.
סארטר האמין שזו טעות להתייחס לבני אדם באותו אופן שבו אנו מתייחסים לחפצים חיצוניים. טבעם של בני האדם הוא במקום שניהם מוגדר בעצמוותלוי בקיומם של אחרים. לפיכך, עבור בני אדם, קיומם קודם למהותם.
אין אלוהים
אמונתו של סארטר מאתגרת את עקרונות האתאיזם התואמים את המטאפיזיקה המסורתית. זה לא מספיק פשוט לנטוש את הרעיון של אלוהים , הוא קבע, אבל צריך גם לזנוח כל מושג שנבע מרעיון האל והיו תלויים ברעיון האל, לא משנה כמה נוחים ומוכרים הם עשויים להיות במהלך מאות השנים.
סארטר מסיק מכך שתי מסקנות חשובות. ראשית, הוא טוען שאין טבע אנושי נתון משותף לכולם כי אין אלוהים שייתן אותו מלכתחילה. בני אדם קיימים, זה ברור, אבל רק לאחר שהם קיימים, עשויה להתפתח איזושהי 'מהות' שניתן לכנותה 'אנושית'. על בני האדם לפתח, להגדיר ולהחליט מה יהיה 'טבעם' באמצעות עיסוק בעצמם, בחברה שלהם ובעולם הטבעי הסובב אותם.
אינדיבידואלי אך אחראי
יתר על כן, טוען סארטר, על אף ש'טבעו' של כל בן אנוש תלוי בכך שאותו אדם מגדיר את עצמו, חופש רדיקלי זה מלווה באחריות רדיקלית לא פחות. אף אחד לא יכול פשוט לומר 'זה היה בטבע שלי' כתירוץ להתנהגותו. כל מה שאדם הוא או עושה תלוי לחלוטין בבחירות ובמחויבויות שלו - אין שום דבר אחר שעליו לחזור. לאנשים אין את מי להאשים (או לשבח) אלא את עצמם.
סארטר אז מזכיר לנו שאנחנו לא אנשים בודדים אלא, חברים בקהילות ובמין האנושי. אולי אין אדם אוניברסליטֶבַע, אבל בהחלט יש אדם משותףמַצָב-כולנו נמצאים בזה ביחד, כולנו חיים בחברה האנושית, וכולנו עומדים בפני אותם סוגים של החלטות.
בכל פעם שאנו עושים בחירות לגבי מה לעשות ומתחייבים לגבי איך לחיות, אנו גם מצהירים שההתנהגות הזו והמחויבות הזו היא משהו בעל ערך וחשיבות לבני אדם. במילים אחרות, למרות העובדה שאין סמכות אובייקטיבית שאומרת לנו איך להתנהג, אנחנו עדיין צריכים לשאוף להיות מודעים לאופן שבו הבחירות שלנו משפיעות על אחרים. רחוק מלהיות אינדיבידואליסטים בודדים, בני אדם, טוען סארטר, אחראים לעצמם, כן, אבל הם גם נושאים באחריות מסוימת למה שאחרים בוחרים ולמה שהם עושים. זה יהיה מעשה של הונאה עצמית לעשות בחירה ואז באותו הזמן לייחל שאחרים לא יבחרו באותה בחירה. קבלת אחריות מסוימת על אחרים בעקבות ההובלה שלנו היא האלטרנטיבה היחידה.
