פיתוח ראשוניות האפיפיור

ה פיתוח ראשוניות של האפיפיור היה גורם מפתח באבולוציה של הכנסייה הקתולית. ראשוניות האפיפיור היא האמונה שלאפיפיור, כראש הכנסייה, יש סמכות לקבל החלטות בענייני אמונה ומוסר. סמכות זו נגזרת מישו המשיח, אשר מינה את פטרוס הקדוש לאפיפיור הראשון.

לאורך ההיסטוריה, האפיפיור היה מקור למחלוקת ויציבות כאחד. מהפילוג הגדול של 1054 ועד הרפורמציה של המאה ה-16, האפיפיורות הייתה גורם מרכזי בהתפתחות הכנסייה הקתולית.

כיום, האפיפיורות נתפסת כסמל של אחדות והמשכיות בכנסייה הקתולית. האפיפיור נתפס כמנהיג הרוחני של הכנסייה, והחלטותיו מחייבות את כל הקתולים. הוא גם מנהיג הקולג' של הקרדינלים, האחראי על בחירת האפיפיורים החדשים.

האפיפיורות הייתה גם גורם מרכזי בהתפתחות הדוקטרינה הקתולית. האפיפיור הוא הסמכות הסופית בענייני אמונה ומוסר, והחלטותיו מחייבות את כל הקתולים. הוא גם אחראי על הוצאת אנציקליקות, שהן מסמכים המסבירים ומבהירים את התורות הקתוליות.

האפיפיורות הייתה גם גורם מרכזי בהתפתחות הפעילות החברתית והפוליטית של הכנסייה הקתולית. האפיפיור נתפס כסמכות מוסרית, ולהחלטותיו יש השפעה רבה על מעורבותה של הכנסייה בנושאים חברתיים ופוליטיים.

לסיכום, התפתחות הבכורה האפיפיורית הייתה גורם מרכזי באבולוציה של הכנסייה הקתולית. האפיפיור נתפס כמנהיג הרוחני של הכנסייה, והחלטותיו מחייבות את כל הקתולים. הוא גם אחראי על הוצאת אנציקליקות ולהנחיית הפעילויות החברתיות והפוליטיות של הכנסייה.

כיום האפיפיור נחשב בדרך כלל לראש העליון של הכנסייה הקתולית ובין היתרקתולים, כראש הכנסייה הנוצרית האוניברסלית. למרות שבעיקרו הבישוף של רומא, הוא הרבה יותר מסתם 'ראשון בין שווים', הוא גם הסמל החי של האחדות שלנַצְרוּת. מהיכן נובעת הדוקטרינה הזו ועד כמה היא מוצדקת?

היסטוריה של ראשוניות האפיפיור

הרעיון שהבישוף של רומא הוא האדם היחיד שניתן לכנותו 'אפיפיור' והוא עומד בראש הכנסייה הנוצרית כולה, לא היה קיים במהלך השנים המוקדמות או אפילו מאות שנות הנצרות. זו הייתה דוקטרינה שהתפתחה בהדרגה, כאשר שכבה אחר שכבה נוספה עד שבסופו של דבר, זה נראה לכולם כפועל יוצא טבעי של אמונות נוצריות.

המהלכים המוקדמים ביותר לכיוון הבכורה האפיפיורית הגיעו במהלך האפיפיור של ליאו הראשון, הנקרא גם ליאו הגדול. לדברי ליאו, ה השליח פטרוס המשיך לדבר עם הקהילה הנוצרית באמצעות ממשיכי דרכו כבישוף של רומא. האפיפיור סיריסיסוס הכריז שאף בישוף לא יוכל להיכנס לתפקידו ללא ידיעתו (שים לב שהוא לא דרש לומר מי הפך לבישוף). רק עד שהאפיפיור סימכוס יתיימר להעניק פליום (בגד צמר שלבש בישוף) למישהו מחוץ לאיטליה.

מועצת ליון

במועצה האקומנית השנייה של ליון בשנת 1274, הכריזו הבישופים כי לכנסייה הרומית יש 'הראשונות והסמכות העליונה והמלאה על הכנסייה הקתולית האוניברסלית', מה שכמובן העניק לבישוף של הכנסייה הרומית כוח רב למדי. רק עד שגרגוריוס השביעי הוגבל רשמית התואר 'אפיפיור' לבישוף של רומא. גרגוריוס השביעי היה אחראי גם להרחבת מאוד את כוחה של האפיפיור בעניינים ארציים, דבר שגם הרחיב את אפשרויות השחיתות.

דוקטרינה זו של הבכורה האפיפיורית פותחה עוד יותר במועצת הוותיקן הראשונה שהכריזה ב-1870 כי 'בנטיית האל הכנסייה הרומית מחזיקה בבכורה של הכוח הרגיל על פני כל הכנסיות האחרות'. זו גם הייתה אותה מועצה שאישרה את הדוגמה של חוסר תקלות של האפיפיור , תוך החלטה ש'חוסר הטעות' של הקהילה הנוצרית חלה על האפיפיור עצמו, לפחות כאשר דיבר בענייני אמונה.

מועצת הוותיקן השנייה

הבישופים הקתולים נסוגו מעט מתורת הבכורה של האפיפיור במהלך מועצת הוותיקן השנייה. כאן הם בחרו במקום זאת בחזון של ניהול כנסייה שנראה קצת יותר כמו הכנסייה במהלך האלף הראשון: קולגיאלי, קהילתי ופעולה משותפת בין קבוצת שווים ולא מונרכיה מוחלטת תחת שליט יחיד.

הם לא הרחיקו לכת ואמרו שהאפיפיור לא הפעיל סמכות עליונה על הכנסייה, אבל הם התעקשו שכל הבישופיםלַחֲלוֹקברשות זו. הרעיון אמור להיות שהקהילה הנוצרית היא קהילה שמורכבת מהקהילה של כנסיות מקומיות שאינן מוותרות לחלוטין על סמכותן בגלל החברות בארגון גדול יותר. האפיפיור נתפס כסמל לאחדות וכאדם שאמור לפעול להבטחת המשך האחדות הזו.

רשות האפיפיור

קיים, כמובן, ויכוח בין הקתולים על מידת סמכותם של האפיפיורים. יש הטוענים שהאפיפיור הוא באמת כמו מלוכה מוחלטת המחזיקים בסמכות מוחלטת ושיש לו ציות מוחלט. אחרים טוענים שהתנגדות מהצהרות האפיפיור אינה רק שאינה אסורה, אלא הכרחית לקהילה נוצרית בריאה.

מאמינים המאמצים את העמדה הקודמת נוטים הרבה יותר לאמץ אמונות אוטוריטריות גם בתחום הפוליטיקה; ככל שמנהיגים קתולים מעודדים עמדה כזו, הם גם מעודדים בעקיפין מבנים פוליטיים יותר אוטוריטריים ופחות דמוקרטיים. ההגנה על כך קלה יותר על ידי ההנחה שמבנים אוטוריטריים של ההיררכיה הם 'טבעיים', אבל העובדה שמבנה מסוג זה התפתח למעשה בכנסייה הקתולית, ולא היה קיים מההתחלה, מערערת טיעונים כאלה לחלוטין. כל שנותר לנו הוא הרצון של אדם כלשהו לשלוט בבני אדם אחרים, בין אם באמצעות אמונות פוליטיות או דתיות.